ההתרגשות הגדולה התחילה עוד ערב קודם ליום הראשון ללימודים. לכבוד סיום החופש הגדול יצאנו ל chuck e cheese. “המקום בו לילד נותנים להיות ילד” (זה ציטוט מהפרסומת שגיא רואה כל הזמן, ושבזכותה או בגללה הוא גם הכריח אותנו לקחת אותו ל “מסעדה עם העכבר”, ככה הוא קורא לזה…). לפני היציאה בדקתי קצת באינטרנט, ואני מודה שהייתה לי בחילה קלה. המקום נראה כמו משחקייה מהזן הנמוך וסוחט הכספים… לשמחתי התבדנו. אמנם “מסעדה” אי אפשר ממש לקרוא לזה, אבל העכבר אכן הופיע… מדובר בחלל סגור ורועש עם ה-מ-ו-ן משחקים, כאלו שמכניסים אליהם מטבע, עושים משהו לא מחייב כמו ללחוץ על כפתור ומקבלים המון כרטיסים. את הכרטיסים אוספים ובסופו של הערב מקבלים תמורתם משחק זול (כמו “קפיצי” או לטאה מגומי) שמשאיר על הפרצוץ של הילדים חיוך עוד הרבה אחרי שהבחילה של ההורים שלהם עוברת :-) אין מה לומר – הילדים שלנו היו מאוד מרוצים, וגם אנחנו. כנראה שעוד נשוב לשם…
אגב, מי שהכי שלט בעניינים וגם הביא הכי הרבה כרטיסים היה גיא. רק לשם הפרוטוקול…
ארוחה מזינה עם כל אבות המזון (או שלא) גיא מראה לכולם מאיפה משתין הדג (ואיפה מכניסים את המטבע)
זה ג’רי ? זה מיקי ? לא! זה צ’אקי !
ולמחרת… הגיע הראשון בספטמבר !
כמובן שלא התעוררנו בזמן…
הגענו לבית הספר בדקה האחרונה (כשיצאנו מהאוטו שמענו את הצלצול…). בדיעבד אולי זה לא היה נורא כך כך. לא היה לנו זמן להתמהמה, והילדים נכנסו ישר לכיתות.
הם לא רצו שאני אשאר איתם (זה מפדח…), וכך יצא שאחרי חמש דקות ונשיקה חפוזה עם הלחי הם נשארו לבד לגמרי בכיתה שאף אחד לא מדבר בה עברית חוץ מהם…
אבל הם היו גדולים. ממש. אני גאה בהם כל כך.
את אמיר הושיבו ליד קייל, ילד אמריקאי שהסביר לאמיר הכל (גם את מה שאמיר יודע…) ואת שירה הושיבו ליד נעמי שיודעת קצת עברית ותרגמה לשירה גם דברים שהיא הבינה לבד…
ובסופו של יום הם תיארו את התחושות שלהם כל כך טוב – שירה אמרה “זה כמו שאני תינוקת ואני רוצה להגיד המון דברים אבל אני לא יודעת את המילים” ואמיר אמר שהוא הבין הכל, אבל לא הצליח להגיד הרבה…
אבל הם הסתדרו כמו גדולים – כשאמיר חזר מההפסקה וישבה ילדה במקום שלו, הוא אמר לה “Excuse me” ואפילו רצה לענות לשאלה בחשבון, אבל ברגע שהוא הצליח לאזור אומץ ולהרים את היד כבר מישהו אחר ענה… וכששירה רצתה לשתות היא אמרה למורה שלה “water” והמורה נתנה לה לשתות. וכשהיא תיארה לי את התפריט בקפיטריה היא אמרה “אמא, את לא מאמינה – היו שם צ’יזבורגר והוטדוג… “
אז אחרי יום כזה אנחנו עדיין מאוד חוששים ממחר, אבל גם מעודדים מהיום ויודעים שבסופו של דבר יהיה בסדר ומה שבטוח – המבטא שלהם יהיה טוב משלנו בהרבה :-)
רגע לפני – ההתרגשות בשיאה מדגמנים את הילקוטים רצים לבית הספר (ברקע- הצלצול הראשון…)
בכניסה לכיתה של אמיר ובתוך הכיתה של שירה
וגם גיא התחיל ללכת לגן !
שלשום הוא היה בגן לשעה יחד איתי. 20 דקות הוא היה על הידיים (באמת ! והוא כבד…), וגם כשהוא ירד הוא לא ממש התרחק ממני ולא נענה להצעות של הילדים לשחק איתו. אתמול הוא היה שעה עם מושיק ובסופה הגננת שאלה את מושיק למה הוא חושב שהוא לא משתף איתה פעולה..
בקיצור – העניינים לא נראו מבטיחים במיוחד.
אבל גם גיא, כמו האחים שלו, כשמגיע רגע האמת הוא יודע לגייס את הכוחות הדרושים.
וכך הוא נשאר היום לבד בגן לשלוש שעות (כמעט. לא הצלחתי להתאפק…).
כשבאתי לקחת אותו הוא אמר “כבר באת ?” (-:
ובדרך הביתה הוא סיפר לי שכשהוא רצה פיפי הוא פשוט אמר “אני צריך פיפי” (בעברית) והבינו אותו !
ואז הוא שאל אותי “אמא, מה זה רדי גו ?”. אמרתי לו “היכון צא” והוא אמר “אז עכשיו אני מבין ! זה מה שאוליבר (הגננת) אמרה לי כששיחקנו. היכון.. צא !”
ובארוחת הערב, כששירה אמרה שהיא ביקשה מהמורה water הוא אמר “זה מים”. אין לי מושג איך הוא יודע, אבל כמו תמיד, הוא בעניינים (-:
בכניסה ל small wonders
מחר הוא יישאר בגן עד הצהריים, וממחרותיים – יום שלם ואני אוכל להתפנות לדברים חשובים כמו למצוא לי מקום לעשות בו ספינינג :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה