הגיע חג ה Thanks Giving, שחוץ מזה שהוא חג של קניות מטורפות (כמו כל חג, בעצם…), הוא גם חג של חופש. יש שני ימי חופש מוצהרים (גם מבית הספר וגם מהעבודה) שמתחברים לסוף שבוע, מה שאומר ש… הגיע הזמן לתכנן את החופשה הראשונה שלנו.
היעד הנבחר – וונקובר. הזמנו מלון ב price line, והתכוננו ליציאה ביום חמישי.
אבל רגע לפני החופשה – ביום חמישי התעוררנו וחשכו עינינו. “חשכו” זו אולי לא ממש המילה המתאימה, כי מה שראינו כשהתעוררנו היה בעיקר… לבן. השלג, שכבר חשבנו שהפסיק (ביום רביעי לא ירד בכלל) חזר ובגדול. הפתיתים ירדו מהשמים בקצב מסחרר וכיסו את כל הרחוב בלבן.
מכיוון שהיציאה שלנו מהעיר (ומהבית בכלל) הייתה בסימן שאלה גדול, החלטנו לפחות להנות מהלבן הלבן הזה, ויצאנו לטיול רגלי בפארק. הילדים ניסו לגלוש על מכסה של קופסאת פלסטיק (לא, עוד אין לנו מזחלת…) בהחלצה חלקית למדי. כשחזרנו הביתה, צרפנו את ילדי השכונה לבניית איש שלג (אנחנו ממש משתפרים בזה…), ואחריה פנו כל הילדים לגלישה במורד הרחוב.
גן השעשועים. לבן, לבן, לבן… מכסה פלסטיק זו לא ממש מזחלת…
הילדים ואיש השלג אח”כ צרפנו לו גם כלב שלג ככה כן גולשים !
מתי שהוא בשעות הצהריים, אחרי ברור על מצב הכבישים הסתבר שהכבישים הראשיים דווקא פתוחים. החלטנו לקחת צעד נועז ולצאת לדרך…
שלוש שעות נסיעה + חמש דקות המתנה במעבר הגבול (מאוד לא אופייני, אבל הי, מי נוסע לוונקובר בשלג ??) והגענו למלון.
השעה הייתה כבר די מאוחרת, אז יצאנו למסעדה. בוונקובר יש הרבה אסייתים ומסעדות אסייתיות. הלכנו לפי המלצת המדריך, ובחרנו ב Guu, מסעדה יפנית אותנטית. ובכן, היא הייתה כזו. אולי קצת יותר מידי או כמו שמושיק אומר “טוב שהאוכל לא אכל אותנו”… התפריט, ביפנית עם קצת תרגום מהוהה באנגלית, הוביל אותנו להזמין ברכי תרנגולת מטוגנים (כן. ברכיים. ממש ברכיים), דג קטן ולא מזוהה שהיה מקושט בצורה מאוד אומנותית בקילופי גזר וכרוב, ומין תבשיל שהיה אמור להיות נודלס עם עוף אבל כל קשר בין זה לבין נודלס או עוף היה מקרי ביותר.
המנה של האורז עם הסלמון דווקא הייתה טעימה מאוד, אבל קטנה. בדרך חזרה עצרנו במקדונלדס… כדי לאכול… חזרנו למלון שבעים ומרוצים.
רגע לפני שהלכנו לישון, נפלה לשירה שן. היא הכינה מכתב לפיה. מזל שפיות שיניים יודעות לעוף גם בשלג עד לוונקובר…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה