למי תודה ? למי ברכה ?

את יום האם ציינו פה ביום ראשון האחרון. בכל השבוע שלפניו היה שבוע הוקרה למורים, בו הילדים (אלו שרצו) יכלו להביע תודה למורים שלהם (והאמת שמגיע להם. לפחות לאלו של אמיר ושירה שעושות עבודה נהדרת..). אמיר כתב למורות שלו סיפור מקסים על ילד שהצליח ללמוד אנגלית בעזרת המורות שלו, ושירה נתנה למורות שלה עטים מפימו שהיא הכינה, וקיבלה בתמורה את המכתב הנרגש והמרגש הזה -

וביום ראשון, כאמור, היה יום האם. עכשיו, אפשר להיות ציניים ולהגיד שכל התודות האלו (שכוללות, כמובן, סיילים אינסופיים על דברים לאמהות, ומגוון מרצ’נדייז שלא חשבתי שאפשר למכור ובטח לא לקנות…) הן מנהג מאוד אמריקאי ומאולץ. ומצד שני, אפשר להוריד את המסכה הצינית ולראות בשבוע הזה, או ביום הזה, הזדמנות שנתנת לילדים (וגם להורים) להסתכל על מה שהם מקבלים, ממי הם מקבלים, ולהודות לו. מבלי להיות נבוכים, מבלי להרגיש חנפנים.. כי, בינינו, מתי בפעם האחרונה יצא לכם (או לי) לומר תודה מכל הלב ?

אז אהבתי מאוד את המסורת החדשה שנכנסה לנו הביתה, מה גם שהמרוויחה העיקרית פה זו אני (-: והרווחתי, ועוד איך…
הסנונית הראשונה הייתה הדקלום הממיס לבבות שגיא דיקלם לי יומיים לפני (והמשיך לדקלם בכל פעם שביקשתי ממנו.. עד שנמאס לו).
ביום ראשון בבוקר יצאתי לספיניג וכשחזרתי חיכתה לי ארוחת בוקר מרשימה ביותר שהילדים הכינו עם ברכות והפתעות..

באדיבות שפי הבית – אמיר ושירה המתנה שגיא הכין בגן