אז אחרי הפרידות שלנו מהחברים ושל החברים מאיתנו
ואחרי שבאו המובילים וארזו את כל הבית שלנו לתוך מכולה (שזה “כמו אוטו זבל, אבל לא אוטו זבל” כמו שאומר גיא…)
ואחרי שבוע (קצת יותר) של פרידות מרגשות, סידורים, חיבוקים, צחוקים ודמעות..
הגיע היום ויצאנו משמשית.
עוד יום ואנחנו ממריאים.
ועכשיו, רגע (או כמה רגעים) לפני, אנחנו… גם שמחים, גם עצובים, גם מצפים, גם חוששים…
הלב עוד מאחור, אבל המבט קדימה ונדמה שלאט לאט אנחנו מתרגלים לרעיון.
אפילו הילדים כבר בעניין, והחששות מתחילים לפנות מקום להתרגשות.
אז התחלנו את הבלוג הזה, כדי לכתוב ולהזכר, וכדי שפעם נשאל את עצמנו “מה, בכלל דאגנו פעם? ממה בדיוק ??”
וכדי לספר ולעדכן ולשתף.
טוב, יצא קצת דביק הפוסט הראשון.
נקווה שהבאים יהיו מצחיקים קצת יותר…
להתראות מעבר לים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה