עכשיו תורי

את מה שקראתם בבלוג שלנו עד עכשיו כתבה קסם, כפי שבטח שמתם לב, אבל הפעם גויסתי למשימה כיוון שמדובר בנושא הקרוב לליבי: אופניים.

קצת רקע…

רדמונד מתהדרת בתואר בירת האופניים של הצפון-מערב, ולא בכדי. לאורך הצירים הראשיים הקצו נתיב מיוחד לאופניים, שמאפשר למי שרוצה לרכוב לעבודה ולהשאיר את הרכב בבית לעשות זאת בבטחה (יחסית). אם בדרך חזרה תרצו להשתמש בתחבורה ציבורית זו גם לא בעיה כי על האוטובוסים מורכב מלפנים מתקן לאופניים. אלו שלא חפצים לחלוק את הכביש עם כלי רכב ממונעים יכולים לבחור בשבילים סגורים לכלי רכב, שנסללו לאורך נהר הסאממיש וניתן להגיע איתם עד סיאטל. רוכבי רדמונד רגילים לרכוב גם בתנאי אקלים קשים, ובחנויות ניתן למצוא כיסוי נגד גשם לקסדה וערדליים לכיסוי נעלי הרכיבה (לכל השנה), ומעילים עבים ומנדפים לכל החודשים שלא קוראים להם אוגוסט.

אבל לא רק הכבישונים חוגגים ברדמונד, גם לנו רוכבי השטח יש לאזור רדמונד מה להציע, ובשפע. ספינת הדגל ללא צל של ספק זהו פארק האופניים דיוטי-היל, שכמו סינגל שמשית נבנה על ידי מתנדבים בתיאום ועידוד של הרשויות. דיוטי-היל בנוי ביער גשם בלב שכונת יוקרה. יש בו ארבעה שבילים שמסודרים בצורת פרפר, וכל שביל בדרגת קושי שונה. האלמנטים הטכניים כוללים גשרים מעץ, נדנדות וקורות, ולצידם צ’יקן ליין, שאת כולם בדקתי והם בטוחים לשימוש. הבעיה העיקרית בפארק היא שההקפה אורכת פחות משעה. בוני השבילים עובדים על חיבור של הפארק עם סינגל שמטפס לתצפית מקסימה על כל האזור.

מלבד דיוטי-היל, יש עוד הרבה פארקים שהשבילים בהם מתוחזקים ע”י מתנדבים. רוב הפארקים בנויים כרשת של סינגלים ביערות גשם, ולצערי נדיר מאוד למצוא דרכי נוף כמו שקק”ל עושים. ניתן לרכוב פה גם אחרי גשם ממושך, כיוון שהאדמה הבוצית אינה צמיגה כמו אדמת העמק. הקושי ברכיבה ביערות הגשם נובע מהשורשים הרבים שחוצים את השבילים, שבשילוב עם צמיגים בוציים הופכים לסוג של רולטה רוסית. אין רכיבה שאני לא מחליק ונופל בה לפחות פעם אחת.

מה היה לנו עד עכשיו…

לרב הרכיבות אני יוצא עם בחור ישראלי שאף הוא הגיע לפה בקיץ האחרון. אנחנו מחפשים מסלולים באתר המצוין של רוכבי השטח של וושינגטון, מעלים ל GPS ומנסים את מזלנו. לפני כמה שבועות הצטרפנו לרכיבה שפורסמה באתר הנ”ל, וכך הכרתי את ג’ים, ומאז כבר רכבתי איתו מספר פעמים. ג’ים טס בבואינג, הוא מהנדס טיסה ב-737 וגם מטיס מטוסים קלים יותר. לבחור יש ארבעה זוגות אופני שטח, מתוכם שניים הם סנטה-קרוז בלאר עשויות קארבון, טרנר ואלסוורט (קוראינו מקרב האריות אמורים להנהן בהבנה). למה שני זוגות בלאר? כדי שיוכל לבחור לכל רכיבה את הזוג המתאים ביותר.

וכמובן אי אפשר בלי לעשות שופניג. אז התחלתי בקטן וקניתי ערדליים, מין כיסוי עשוי ספאנדקס שמונע כניסה של מים לנעליים. ניסיתי להשתמש בפסים לגג שהבאתי מהארץ אבל הגגון רחב יותר מהסטנדרט הישראלי, אז קניתי מתקן שמורכב מאחורי הרכב ומתחבר מתחת לפגוש. את הקניה הזאת עשיתי מאתר יד שניה מאוד פופלרי. אתם יכולים לנחש את גודל ההפתעה שלי כשבעל המתקן העונה לשם דניס הוא בעצם בעלת המתקן. ואחרי שני הפריטים האלו הגיע תור האופניים. בהתחלה חשבתי לקנות מג’ים את אחד מזוגות הסנטה שהוא מחזיק, כדי לפטור אותו מדילמת הבחירה שהוא נתקל בה כל רכיבה. ג’ים שיתף פעולה ברצון והביא את האופניים לרכיבת מבחן. מדובר בדגם תחרותי במשקל עשרה ק”ג! אבל האופניים היו קצרות מהלך, נוקשות וקשות לשליטה, בעיקר בירידה. כבר חשבתי שלא אפגוש את ג’ים יותר אחרי שהתרסקתי עם האופניים שלו והחזרתי אותם מלאות בוץ. אבל להפתעתי ג’ים חזר אליי אחרי כמה ימים בעקבות מודעה על אופניים כמו שחפשתי, שהוא ראה וחשב שיתאימו לי. והוא צדק! קניתי אופניים יד שניה מארכיטקט נחמד שהסטודיו שלו נמצא במרינה על שפת אגם בצפון סיאטל. בשבת בבוקר יצאתי לרכיבה ראשונה וחזרתי עם חיוך רחב (למרות ששוב נמרחתי במפגש עם שורש חמקמק).

מי שיבוא לבקר פה יזכה לרכיבה באחד מיערות הגשם הרבים, או בלונה פארק הקרוי דיוטי-היל, ואפילו סתם רכיבה מישורית על אספלט לאורך הנהר. ויש לי אפילו אופניים ספייר להשאלה…